מראשית כל פרי. מראשית ולא כל ראשית שאין כל הפירות מחוייבים בבכורים אלא שבעת המינים בלבד (רש"י מספרי), ר"ל שאין הכוונה במלת ראשית הקדימה בבכור לבד כ"א הקדימה בשבח, כי כן מדרך הלשון להוציא המשובח והמובחר שבמינו בשם ראש וראשית כמו קח לך בשמים ראש, עם כל ראשי בשמים, נקובי ראשית הגוים, ראשית שמנים ימשחו, וכולם פירש"י משובחים, ועוד רבים כמוהם, וככה מראשית כל פרי אדמה, ואמר מראשית במ"ם, שאין כל פירות החשובים חייב בביכורים אלא מקצתם ואז"ל שהם שבעת המינים, ומנין אנו יודעים שכוונת הכתוב על אלו החשובין דוקא ולא על זולתן ? נאמר כאן ארץ ונאמר להלן ארץ חטה ושעורה וגו' מה להלן במקום שספר הכתוב בשבח הארץ לא הזכיר רק ז' מינים אלו אף כאן מארצך מן המיוחסים לשבח ארצך דוקא והם ז' מינים אלו שנשתבחה בהן א"י ולא זולתן (רוו"ה), לפי"ז ראוי לתרגם מלת מראשית בהוראה כפולה מהראשונות המובחרות (פאָן דען ערסטען אללערפארציגליכסטען לאנדעספריכטען):
אשר יהי בימים ההם. אין לך אלא כהן שבימיך כמו שהוא (רש"י מרבותינו) לפי שהבכורים אינם קרבן וחיוב הבאתן רק כבוד הכהן, ואפשר לטעות שזה אינו רק אם הכהן גברא רבה ואז אני מחוייב להטפל עצמי בהבאת בכורים אלה, אבל בלא"ה יבא הכהן ויטלם כמו בתרומה שהכהן מחזיר אחרי' לבית הגרנות, לכן בא הכתוב להודיע שהחיוב להביא הבכורים אל הכהן שבימיו יהיה מי שיהיה (משכיל לדוד) ונתיישב מה שעמד הרמב"ן בזה:
ואמרת אליו. שאינך כפוי טובה (רש"י מספרי), והוסיף הרא"ם דאל"כ מאי ואמרת אליו הגדתי היום לה"א כי באתי אל הארץ, אטו עד השתא לא ידעינן שבאו ישראל אל הארץ, עכ"ד. לפי' יוסיפו רבותינו הגדה חדשה שלא הוזכרה בתורה, ולדעתי יתכן שיורו רבותינו בזה תוכן המובן במלת הגדתי, שאינו לשון הגדה פשוטה כאשר יבינוהו המפרשים, אבל הוא מאמר נשגב והוא נתינת שבח ותהלה על זכייתו בישיבת הארץ הקדושה, והוא. מלת הגדתי נגזר מן שם גד אשר הוראתו הצלחה לברכה (גליק) כמו כי בא גד, וברבותינו ישמשו ממנו הפעל (שבת ס"ד) האומר גד גדי, התמזל מזלי, וכן בחבקוק לעלות לעם יגודנו פי' רוו"ה שהי' עולה לעם אשר יצליח, וכן גד גדוד יגודנו כמש"ש, וטעמו כאן בבואו אל בית ה' עם פרי המשובח בארץ, יתן שבח ותהלה לפאר את הזמן והיום שזיכהו הש"י לבוא ולישב בארץ הזאת. וטעם כי התיחסות הזמן (אלס), כמו כי החל האדם לרוב שפי' כאשר, (גליקליך פרייזע איך דען טאג), והוא הפך מאמר איוב אשר קלל את יום לידתו כדרך המצטערים ואמר יאבד יום אולד בו. על זה עוררונו רבותינו במ"ש שאינך כפוי טובה להבין לשון הגדתי על כוונה זו:
והניחו. לרש"י שהזכיר כאן ולקמן בוהנחתו ענין תנופה, צריכים לפרשו מן לך נחה את העם לשון הולכה ותנופה הנה והנה אמנם זה אינו אלא לר"י דמצריך תנופה, אבל לרבנן דפליגי עלי' דלא מצריך בבכורי' תנופה א"כ לשון והניחו והנחתו כמשמעו. ע' דברי הגר"א בפי' למשנה דבכורים בזה:
ארמי אבד אבי. לבן בקש לעקור את הכל, וכ"ה בספרי גם בפסקתא וכת"א לבן ארמאה בעא לאובדא ית אבא, ולדעתם מלת אובד פועל יוצא והפעול הוא אבי, ובעלי הפשט הראב"ע ורשב"ם ורד"ק טענו על הפירוש הזה לפי שלא מצאנו לשון אבדה בבנין הקל יוצא, ולא יתכן להיות פועל אם איננו יוצא, ולכאורה הדין עם בעלי הפשט, אכן המעיין בפסקי הטעמים ישכיל ויבין שגם בעל הטעמים הסכים עם פי' רש"י ות"א, שהרי הפסיק מלת ארמי בפשטא ואובד במשרת להצמידו עם אבי, ואלו לדעת בעלי הפשט ה"ל להטעים ארמי אובד במהפך פשטא, לכן פי' רש"י עיקר שאובד פועל ואבי פעול, וא"ת איך יתכן להיות פועל אם איננו יוצא ? דע והבין שאין אובד פועל קל אבל הוא פעל עבר מבנין פועֵל הדומה למרובע, שכבר הניחו קדמוני הקדמונים לבנין מיוחד לעצמו, והעבר ממנו פועֵל פועלה פועלת, כמו והיא שופטה את ישראל בעת ההיא (שופטים ד') שהוא פעל עבר מבנין זה, ואיננו פועל בינוני מהקל, כעדות בעת ההיא ולא בעת הזאת, וכן ואת הנערים יודַעְתִי (ש"א כ"א), זורמו מים עבות (תהלים ע"ז), לדעת ר"י והרד"ק בפי', ולדעתי ופרעה חולם (בראשית מ"א) גם הוא פעל עבר מזה הבנין וא"צ להוסיף עליו מלת הי', וכן כמוץ יסוער מגרן (הושע י"ג) פועל יוצא מבנין זה וכפי' רש"י לא מאשר לא נקרא שם פועלו, שהרי העי"ן בצר"י, וכן יתארהו בשרד ובמחוגה יתארהו (ישעי' מ"ד), הראשון מבנין הכבד הדגוש והשני מבנין המרובע הזה, ועוד כמה תיבות אחרות בפעלים השלימים שנראים זרים והמה נכונים בבנין זה, לכן גם הרמ"ק והרד"ק והחכם בלמ"שי קיימו וקבלו אותו בספריהם, אלא שהוא יותר נהוג בשימוש הלשון בבעלי השניים והכפולים וכמ"ש אצל וימררוהו ורבו (בראשית מ"ט), ומה שיורה עוד על מציאות הבנין הזה הוא שכבר מצאנוהו גם בלשון ערב, והוא הבנין השלישי לו, ולפי עדות בעלי לשונם עיקר הנחתו להורות על תדירת תשוקת הפועל לפעולתו זאת עד שהוא דורש ומבקש אותה תמיד, לכן יפה פי' רז"ל אובד בקש להאביד, כי כן עיקר הוראת הבנין הזה, וידמה לי שלזאת הוא נבנה על משקל בינוני קל לרמז על תדירת התשוקה ההי' בפועל, ואחרי שת"א והספרי ופסקתא ורש"י פי' הכתוב ע"פ הבנין הזה, לכן גם אנחנו אשרנוהו וקיימנוהו כדחזי, ובו נמלטו כמה תיבות מזרותם (רוו"ה) וכבר עוררנו ע"ז בכמה מקומות, וכמה דחוקים אלה המקראות, פלגי מים תרד עיני, פלגי מים ירדו עיני, ותרדנה עינינו דמעה, תרדנה עיני דמעה, עיני עיני יורדה מים, וכדומה לאלה אשר להמפרשים הם עומדים, ולזה יוסיפו אות ב' או מ', ולמ"ש בזה א"צ לתוספיות כי באמת הוראתם כיוצאים, ובאים בתמונת הקל להורות על תדירות הבכי והשתדלות הבוכה אלי':
וירד מצרימה. הראב"ע טען, אם לבן ביקש להאביד אבי אמנם לרדת למצרים לא הי' סבה. ולזה פירש"י עוד אחרים באו עלינו לכלותינו שאחרי זאת ירד יעקב למצרים. ואין צורך לזה דבאמת לבן היה הסבה הראשונה לירידת מצרים, כי אם לא היה נוהג ברמאות עם יעקב, והיה נותן לו רחל בתו לאשה מיד, לא היה משטמה בין האחים אם היה אוהב את יוסף יותר משאר בניו, כי אז היה יוסף בכור מנשואי ראשונה, ורק ע"י שנשאת לאה תחלה ברמי' ונולדו שאר האחים תחלה, ויוסף לא הי' רק מנשואי שני' מאוחר לכל אחיו, זה הי' הגורם לשנוא אותו בראותם שהוא נאהב לאביו יותר מהם, ונתילדה המכירה, ונסתבבה הירידה למצרים. ומצאתי בזרע אברהם שהביא מהר"ם אלשיך כדברי, וכעין זה פירש בסוף כלי יקר, למה דאיתא במדרש רבה פל"ט בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהרים וארם נחור וראה בני אדם אוכלים ושותים ופוחזים אמר הלואי לא יהא חלקי בארץ הזאת, ולפי שמשם לקח יצחק את רבקה ויעקב את נשיו משם למד יעקב לבקש ישיבה של שלוה בעה"ז ועי"ז קפצה עלי' רוגזו של יוסף ונתגלגל הדבר שירדו למצרים:
ונצעק. אמרו ע"ז באגדה, כמה שנאמר ויהי בימים וכו' ויזעקו ותעל שועתם. טעמם בזה נ"ל כי יש הבדל בין שועה לצעקה. שועה יונח על מי שקורא לעזרה בפרטות ומבקש מזולתו שיעזרהו, מפרסם בקשת הישועה ומעלים הצער, או שעושה אותו רק טפל בסגנון בקשתו (אותיות שועה ישועה), וצעקה נופל על מי שמפרסם צערו ומעלים בקשת הישועה, כעני הצועק ומפרסם שלא אכל לחם זמן רב, ומודיע רק צערו, אמנם מציאת עזרו אינו אצלו רק ע"צ התולדה אולי מידיעת צערו תצמח לו ישועה, לכן כאן בפרשת בכורים מאה"כ ונצעק היה מקום לטעות, שלא היינו צועקים רק לפרסם גודל הצער בלי תוחלת הישועה, לכן הביא ממה שנאמר ויזעקו ותעל שועתם, שהוזכר עם הזעקה לשון שועה, שזה יורה זעקה עם בקשת הישועה. עיי' מכדרשב"י (שמות י"ט ב') צעקה ושועה במאי אתפרשן:
לחצנו. ע"ז אמרו באגדה, כמה שנאמר וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם, בהשקפה ראשונה יקשה מאי אולמי' דהך קרא מהך מאן דלא ידע פירושא דהך מה ילמדנו האידך. ונ"ל כי שם לחץ פי שנים בהוראתו, הא' צמצום בשיעור אכילה (בעשרענקט, גענויא, קנאפ, קאֶרגליך) לחם צר ומים לחץ (ישעי' למ"ד), הב' צמצום הטבעי או הנפשי ר"ל צמצום הטבעי הוא צמצום המקומי, כי בא הדבר במקום צר (איינגעענגט, איינגעקלעמט), ולחצתם אותו בדלת (מ"ב ו'), אם צמצום בנפש מסבת הצרה השיעבוד והכנעה (בעענגט, בעדראֶנגט) כי אין הרחבת לב למשוקע בצער, ומזה וגר לא תלחץ, והי' א"כ מקום לפרש מלת ולחצנו מענין הראשון, וזה שקר מבואר כאמרם בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע, ומאד הקפידו ז"ל בקריאת פרשת בכורים שלא להוציא שקר, עד שהרחיקו את הגר מלקרותו שאינו יכול לומר האדמה אשר נתת לאבותינו. הנה להרחיק כוונה כזבית זו בא בעל האגדה לעורר ולפרש מלת ולחצנו על הכוונה השני', אם צמצום הטבעי או המוסרי, ר"ל אם שהיו מצומצמים ודחוקים במקומות מושבותיהם, שלא היה להם דירות מרווחים ומיוחדות לכל איש וביתו, אבל היה כמה משפחות צריכות לדור בדירה אחת דחוקה וכדומה, או שהיו מצומצמים נכנעים ונדחקים בנפשותם מגודל הצרה המכניע את לב האדם בקרבו, לזה הביא ראיה ממה שנאמר לוחצים אותם, דמלת אותם סימן הפעול זו יורה בהכרח על הוראה השניה, כי להוראה הראשונה אין מקום למלת אותם והיה לו לומר לוחצים להם ביחה"ג שאליו:
ראשית פרי האדמה אשר נתת לי. כאדם העובד בשדה חברו שיביא מדי שנה בשנה לבעל השדה את חלקו להורות הכנעה לפניו ושהוא אדון הארץ. נתת לי. חוזר לאדמה ולפרי, שהכל מאתו ית' כי הוא נתן להם את האדמה והוא בהשגחתו נתן לפניהם פירותיו, לא מפאת טבע האדמה (רי"א). והתבונן אלו אמר ראשית פרי אדמה (בלא ה"א) היתה מלת אדמה שם לחומר העפרי (ערדע) והוא תואר לפרי שהשלילה פרי עץ, ומאמר נתת לי לא היה מוסב כ"א על פרי, ובאמת לא היו בכורים פרי אדמה לבד כחטה ושעורה, כ"א גם פרי עץ גפן תאנה ורמון זיתים ותמרים, (עי' פני יהושע פסחים ל"ז) אמנם מדאמר האדמה (בה"א) הנה פרי סמוך לאדמה ואיננו תאר, וטעמו פרי המדינה (לאנדעספרוכט) כמו אדמת מצרים, וכולל כל מיני פרי, בין של אדמה בין פרי עץ, ולפי"ז אשר נתת לי אינו חוזר רק על האדמה, [כמו אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה, שאשר עשה מוסב על מזבח לא על מקום] - וזהו דעת רבותינו, דמי שאין לו קרקע אינו מביא בכורים כגון שקנה מחבירו פירות המחוברים לקרקע, ולא קנה הקרקע, הלוקח אינו מביא (בכורים) לפי שאין לו קרקע. והנה אם נחזיק בכוונה ראשונה דמלת אדמה הוא שם לחומר העפרי, ופי' פרי אדמה, פרי היוצא מחומר הארצי (פרוכט דער ערדע) והבאת בכורים הי' משבעת המינים חטה שעורה גפן תאנה ורמון זיתים ותמרים, רובם פרי עץ, ומ"מ יאמר המביא בכורים הבאתי את ראשית פרי האדמה, כי אף שהפרי גדל על האילן, כיון דשרשי האילן הם מן האדמה שפיר נופל עליו לשון פרי אדמה, וכדתנן ר"פ כיצד מברכין, בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא, ואם יקשה בעיניך מדאמר רנב"י דמתניתן אזלה לר"י דסובר דקורא בנקצץ האילן דעיקר אילן ארעא הוא, אמאי הדר למשכח טעמא אחרינא, ושבק מקרא מפורש לפנינו דגם פרי אילן מקרי פרי אדמה ויותר יקשה לרבנן דלית להו עיקר אילן ארעא הוא דלהמפרשים לרבנן באמת לא יצא כשברך פרי אדמה על פירות אילן, הא מקרא מפורש הפך דעתם (ומצאתי לבעל הצל"ח שם בברכות, ולבעל נשמת אדם סוף כלל נ"ח שעמדו בקושי' זו) ובאמת אין כאן קושי', כיון דסיפא דהך מתניתן ברך על פרי אדמה בורא פרי עץ דלא יצא היא מיותרת לגמרי ולא צריכא רק לר"י, דאע"ג דלדידי' חטה קראו הכתוב עץ מ"מ כיון דכי שקלי לפירי ליתי' לגווזא לא שייכה בי' ברכת בורא פרי עץ, כדאמר רנב"י שם הרי דר"י לא השגיח על לשון המקרא כשאינו מסכים עם מציאות הטבעי ואמרי' דלשון המקרא הוא העברה בלשון, לכן לא מצי רנב"י למימר טעמא דרישא מתניתן ממה שמצאנו פרי אדמה במקרא גם על פירות האילן, דהא ר"י בהך סיפא אינו משגיח על לשון המקרא כשאינו מסכים עם מציאות הטבע; ואילו היה דעתי' דר"י שהאילן הוא העיקר לפירותיו, לא הי' לשון המקרא מכריעו למיזל בתר לישנא דקרא, לכן שבק רנב"י טעם זה ואמר דטעמא דיצא מדעיקר אילן ארעא הוא, דמצד מציאות הטבעי נופל עליו ברכת בורא פרי האדמה. אמנם לרבנן דלא מצאנו להם דקא שבקי לישנא דקרא כשאינו מוסכם עם המציאות, באמת אזלי בתר לישנא, וכשברך על פירות האילן יצא בברכת בורא פרי אדמה, מדקרי כאן בכתוב פרי אדמה גם לפירות האילן, ונתיישב בזה דעת הרמב"ם, דבבכורים פסק כרבנן דבנקצץ האילן אינו קורא, ובברכות פסק דיצא כשברך על פירות האילן בורא פרי האדמה, דהכא הוא מטעם לשון המקרא. אמנם לכל זה אנו צריכים אם נפרש אדמה על החומר הארצי, אבל לפי הכוונה השני' דאדמה הוא המדינה, אין כאן קושי' כלל:
לה' אלהי'. היו ראוי לומר לה' אלהינו שלא להוציא עצמו מכלל אמונת אלהות אבל אלו אמר כן לא היתה אמונתו מתבררת אצלנו, ולא היינו יודעים כוונתו למי הוא קורא ומי הוא שמקבל אלהותו, אבל עתה בבואו לפני הכהן שהוא מיוחד לעבודת אלהי ישראל, וידע אותו כשהוא אומר לה' אלהיך נסתלק הספק מאצלנו ונתברר אמונתו הטוב, כי הוא מעיד על עצמו כי אלהי הכהן הוא אלהיו, שבשבילו בא אל הארץ (רב"ח) [עיי במכדרשב"י (יתרו ע"ט ב') מענין זה] עמ"ש שמיני י"א מ"ה להיות לך לאלהים:
ושמחת וגו' אתה וגו'. שישמח בירושלים באכילת השלמים הוא וביתו והלוי והגר, (רי"א), ולרש"י אתה והלוי והגר על חיוב הבאת הבכורים שלהם, כמ"ש רש"י, והגר מביא ואינו קורא שאינו יכול לומר לאבותינו (רש"י ממתני' דריש בכורים) והרמב"ם (פ"ד מבכורים ה' ג') כתב הגר מביא וקורא שנאמר לאברהם אב המון גוים נתתיך הרי הוא אב כל העולם כלו שנכנסין תחת כנפי השכינה, ולאברהם היתה השבועה תחלה שירשו בניו את הארץ יהיא דעת ר' יהודא בירושלמי שהגר מביא וקורא, וריב"ל ור' אבא אמרו הלכה כוותי' דר"י [עיי' ר"ש ריש בכורים] והרב במל"מ שם תמה דאף שיכול הגר לומר לאבותינו מ"מ כיון שלא נטל חלק בארץ, אינו יכול לומר אשר נתת לי דומי' דאשה, ע"ש שהניח בצ"ע, ונ"ל שהרמב"ם במתק לשונו יישב תמיהתו במה שסיים ולאברהם היתה השבועה תחלה שירשו בניו את הארץ, וטעם דבריו כמ"ש הרמב"ן [בחידושיו לב"ב ד' פ"א] גרים שהם בני אברהם ראוים לירושה שלהם ובני נחלה נינהו, אלא שלא נתחלקה הארץ רק ליוצאי מצרים, ודמי גר לטפלים דאמרי' [פ' יש נוחלין] לאלה תחלק הארץ למעוטי טפלים שהם פחותים מבני כ' ולא היו להם שום מוריש ולא נטלו חלק בה, ומ"מ בני נחלה וירושה נינהו, אבל נשים לאו בנות נחלה נינהו כלל, ואע"ג דכתיב בפרשת בכורים ארמי אבד אבי שלשה אבות העולם היו כאברהם, (ע"ש רמב"ן ונמ"י) והוא בעצמו נכלל בנועם לשון הרמב"ם, ולאברהם היתה וכו' כלומר כיון שהיתה לאברהם הירושה תחלה שבניו ירשו את הארץ, ואח"כ נקרא אב לכל הנכנסים תחת כנפי השכינה, א"כ הגר הוא בכלל בניו, ואע"ג שאין לו לגר חלק בארץ מ"מ בן נחלה וירושה הוא, דומי' דטפלים - במכדרשב"י (תרומה קמ"ז ב') אברהם ושרה מההוא נהורא עבדו איבון ונפשין דכתיב את הנפש אשר עשו בחרן, וכמה דעבדו נפשין בסטרא דקדושה הכי נמי עבדו נפש בס"א דאלמלא ההוא אתערו דאתער אברהם בס"א (ישמעאל) לא אישתכחין גיורין בעלמא כלל, ולזה אין הגר נגרע משאר ישראל הלוקח שדה חברו שהוא מביא וקורא (כבמתני' ז' פ"ק דבכורים, וכ"פ הרמב"ם שם ה' ה'), ומצי למימר אשר נתת לי, דיהבת לי זוזי וזבני בהו (כב"ב ע"א א') ובפרט במוכר ולוקח ביובל ראשון שלהם, דלא סמכה דעתי' דמוכר שיוחזר לו ביובל, והוי השדה של לוקח לגמרי ומביא וקורא (כי רק במוכר ולוקח ביובל שני שלהם, דהיינו שכבר מכר זה שדהו וחזרה לו ביובל וחזר ומכרה ביובל שני, בה"ג סמכיה דעתי' דמוכר שיחזור לו שדהו אז הלוקח מביא ואינו קורא, כדעת הרמב"ם שם) וקרא ברוב המכירות מדבר, שהם ביובל ראשון של הלוקח והמוכר, כי על הרוב מאן דחמא יובל ראשון לא חמא יובל שני - (והרב בכ"מ הבין בלשון ולאברהם היתה וכו' טעם על שלא נטלו חלק בארץ, ע"ש, ואין לשון הרמב"ם סובל כוונה זו, ועיין בשאגת ארי' סי' מ"ט מה שטען על הכ"מ). אמנם רש"י דחה דעת ר' יהודא מהלכה, מסתמא דמתני' ומדאמרי' (מכות י"ט) גר לא מצי אמר לאבותינו, ועוד דנראה דר"י שאמר גר מביא וקורא לטעמי' אזיל דסובר (ספ"ק דבכורים) האריסין והחכירין מביאין וקורין, אעפ"י שאין להם אלא קנין פירות, ור"י סובר (ב"ק פ"ט) קנין פירות לאו כקנין הגוף ואף שהרב ברטנורה כתב שם דסובר ר"י דאריס וחוכר יש לו קנין בארץ וכו' ע"כ לאו קנין גמור קאמר ואטו מי עדיף אריס וחוכר מלוקח בזמן שהיובל נוהג, אלא ע"כ טעמי' דר"י דלענין בכורים בקנין פירות לחוד סגי (כמ"ש הרב פני יהושע גיטין מ"ז ד"ה תוספות בד"ה מתה אין) ויליף לי' מולביתך דאמרי' מלמד שאדם מביא בכורי אשתו וקורא, אע"ג דלית לי' לבעל בנכסי מלוג של אשתו כ"א אכילת פירות, ולפי"ז אשר נתתי לי מוסב על פירות לחוד, וכיון דר' יהודה יחידאי הוא בזה, לכן דחאו רש"י מהלכה. והגר"א כתב, אתה והלוי וגו' חביב חביב קודם, אשר בקרבך, זה גר תושב שנאמר עמך ישב בקרבך, כי הוא אינו גר אבל הוא יושב בקרבך, עכ"ל. לדבריו מוסב מאמר אתה והלוי וגו' על הצטרפותם לשמחת הבעלים, לא על חיובם להבאת בכורים כלרש"י, דזה לא שייך בגר תושב, אמנם גם לשמחת אכילת השלמים אין לצרף את הגר תושב, ועיין מ"ש בשם הרא"ש בענין גרך בשעריך (כי תצא כ"ד י"ד) (והנה לקמן (כ"ח מ"ג) הגר אשר בקרבך יעלה וגו', ת"א ויב"ע תותב ערל דבינך, והיינו כדעת הגר"א כאן, ומ"מ הכא לא תרגמו כן, והדבר צריך ביאור):
ושמחת בכל הטוב. מלת טוב ישמש גם על כל דבר הגורם ערבות ונעימות על החוש להתענג בו, כמו טובת מראה, ריח טוב, לכן ישמש מלת טוב על הנעימות וההשתעשות (אנגענעהם, פערגניגט) כמו שמחים וטובי לב (מ"א ה) ונהי' טובים (ירמי' מ"ד) ולב נבל טוב עליו, וטוב לב משתה תמיד, ואין לנו דבר המעורר את הנועם והתענוג אל החוש כיופי הצלצול ובסום הקול והתגלגלות היבבות וחלקלקותם היוצאים ממיני כלי זמר, וכן דבור השיריי, שידבר בהפלגה על איזה מעשה נפלא או דבר נסיי מסויים, או בספור שבחו של דבר וכדומה, והוא מיופה במיני מליצות רמות ומשלים נשגבים, ובפסקי טעמים מאמרות, הם מעוררים את הלב אל הפליאה והסתכלות עמוקה בנושא השיר, והוא ענין המשעשע את לב האדם, ומכש"כ כשהדבור השיריי מצורף יחד עם קול נעימות כלי זמר, הוא באמת שלימות שמחה הגשמית, לכן הוא מצוי הרבה בכל סעודות מרעים, כדי להגדיל השמחה והנעימות, וכן נאמר (ישעי' ה'). כינור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם, ונאמר בשיר לא ישתו יין, וכאלה רבות במקראות, הנה על שתי נעימות האלה, דבור השיריי מצורף עם מיני כלי זמר, אמר הכתוב. ושמחת בכל הטוב. כלומר, שמחתך לא תהי' שמחה לבבית לבד פנימה, כ"א אמנם תרבה השמחה בכל מיני נועם [דיך פרייען מיט אללען אננעהמליכקייטען] והם דבורי שיריי ומיני כלי זמר, המוסיפים שמחה וגיל, וזהו שאמרו בספרי, ושמחת, בכל מיני שמחה, בכל הטוב, זה השיר, ואמרו [ערכין י"א] מנין לבכורים שטעונין שירה אתי' טוב טוב כתיב בכל הטוב וכתיב בשירה בשמחה ובטוב לב, ושיר הלויים היו בו הרבה השוררים בפה והרבה מנגנים בכלי שיר בנבלים וחלילים כנורות חצוצרות וצלצלי', כבמשנה פ"ב דערכין, ואמרו [פ"ג דבכורים] החליל הי' מכה לפניהם, וכל זה נכלל בלישנא דקרא, ושמחת בכל הטוב, והוא נעימות השיר, [ה"א הטוב הוא במקום מלת אשר כמו ההישיבו נכריות (עזרא יו"ד] שהה"א במקום אשר [רשב"ם שם ורש"י] וכמוהו רבים במקרא, וטעם בכל הטוב [מיט אללעם וואס אנגענעהם איזט], ואחר שדיבר הכתוב מאיכות השמחה, יודיע את המכוון בשמחה זו, ואמר. אשר נתן לך ה"א ולביתך. כלומר שלא תהי' שמחתך במה שהארץ היא שלך, וכאילו כחך ועוצם ידך עשה לך את החיל הזה, או שמנהג הטבעית הושפעו לך כל טוב הארץ, חלילה לך כי בזה תפרוק עול מלכות שמים מעליך, אמנם עיקר המכוון בשמחתך תהי' במה שהיא עיקר קבלת אלהותו ית' והוא יסוד השלמות, שהוא ית' הוא לבדו אדון כל הארץ, הוא המשגיח עליך והוא השפיע לך טובות אלה [מלת אשר הוא כמו אשר הבאשתם את ריחנו [שמות ה'] שהוא כמלת יען, המקשר שני משפטים זע"ז בבחינת סיבה ומסובב, שבא הסבה במלת יען, או במלת אשר [ווייל]. מלת ולביתך, כלומר לצורך בני ביתך, כמו מתי אעשה גם אנכי לביתי, ולפי שהיא כמלה יתרה, כי כל שפעת בעל הבית איננה לו לבדו כ"א גם לבני ביתו, לכן דרשוהו רבותינו על נתינה פרטית שאיננה נכללת במה שיש לבעל השדה, ופירשוהו כענין ביתו זו אשתו, ולהורות שמביא אדם מנכסי אשתו וקורא, לפי שבכל מקום קנין פירות לאו כקנין הגוף, וכאן ריבתה התורה ולביתך [גיטין מ"ח ב']:
כי תכלה לעשר. המתעסק בהפרשת העשירית (אשר היא מלאכה ארוכה) יקרא מעשר בכבד, עשר אעשרנו לך, והנותן העשירית לפני חברו ומניח לו שיקחנה לו הוא יקרא מעשר בהפעיל, וזה טעם כי תכלה לעשר, לא שישלים ההפרשה אלא שישלים הנתינה וההוצאה מביתו, וכן והיה הכהן בעשר הלוים ענינו כי כשיתנו המעשר של הלוים יהי' גם הכהן נחשב כלוי ויקבלנו גם הוא (רשד"ל):
בשנה השלישית. המובן בלשון זה שהאדם עומד בתוך השנה השלישית ומפריש המעשר של שנה שנית, ובאמת קרא משתעי בעומד בתוך השנה הרביעית ומפריש המעשר של שנה השלישית (ערש"י), והיה ראו לומר. כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה הרביעית. לכן כ' הרא"ם שחסר שי"ן וכאלו אמר שבשנה השלישית, ופי' תבואתך שבשנה השלישית דהיינו של שנה השלישית, ע"ש. ולא ניחא דעתאי להוסיף אותיות בתורה, אבל שימוש הבי"ת מצאנוה גם להוראת תכלית הדבר וסופו, כמו ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים, מיתתו היתה בכלות הימים הרבים, ויבא יעקב שלם עיר שכם בבואו מפדן ארם, וכן בשלש שנים כשני שכיר [ישעיה ט"ז] בסוף שלש שנים, וכן כאן בשנה השלישית אחר כלות השנה השלישית; או יהיה אות בי"ת כענין יחס הסבה הגורמת כמו בכסף מלא יתננה לי, והמכוון המעשר המחוייב בשביל השנה השלישית, עמ"ש מזה בבהר במה נאכל בשנה השביעית:
שנת המעשר. שנה שאינו נוהג בה אלא מעשר אחד משתי מעשרות שנהגו בשתי שנים שלפניה, ותחת מע"ש נוהג מ"ע [רש"י מספרי ובתלמוד ר"ה י"ב], יראה שאמרו כן מדאמר קרא שנת המעשר בלשון יחיד ואיני מבין דמ"מ נוהגת בה שתי מעשרות, ויהיה נקרא שנת המעשרות בלשון רבים, ולולא דבריהם הייתי מפרש שנת לשון השתנות [פעראָנדערן] מן ואני ה' לא שניתי [מלאכי ג'], שנות ימין עליון [תהלים ע"ז], ושם שנה עצמו שהוא על המשך שנים עשר חדש [יאהר] הוא ג"כ ע"ש השתנות ארבע עתות השנה לחזור לקדמותן. ונקראה השנה השלישית בשם שנת המעשר, להשתנות המעשרות בו תחת מע"ש נוהג מעשר עני:
ונתתה ללוי. בספרי רמי כתיב ונתתה ללוי וכתיב [ראה י"ד כ"ח] והנחת בשעריך, הא כיצד בימות החמה שמונח בגורן קרינן בי' והנחת בשעריך ואין בו טובת הנאה, בימות הגשמים צריך להביאו לבית שלא יפסד בשדה קרינן ביה ונתת ויש בו טובת הנאה. [כ"כ הרא"ש והר"ן בנדרים פ"ד ב', ובתוספת חולין קל"א ד"ה יש בו. ולא מצאתיו בספרי שלפנינו]: -
ואכלו בשעריך ושבעו. תן להם כדי שבען, מכאן אמרו [פאה פ"ח] אין פוחתין לעני בגורן מחצי קב חטים וכו' [ספרי, וכ"כ הר"ש שם בשם הירושלמי. וכתב עוד שם הר"ש תני' בתוספתא אין פוחתין לעניים בשנת מעשר עני מחצי קב חטים וכו' בד"א של גורן, אבל מתוך ביתו נותן כל שהן ואינו חושש. וכ"פ הרמב"ם (פ"ו ממתנת עניים) דבשדה נותן לכל עני ממעשר עני כדי שבעו שנאמר ואכלו בשעריך ושבעו, אבל אם היה המעשר בבית מחלקו לכל העניים אפי' כזית כזית. ותמה הרב משנה למלך שם, א"כ סכינא חריפא מפסקי לקראי, דרישא דקרא דונתת מיירי במעשר עני המתחלק בבית, וסיפיה דקרא ואכלו ושבעו מיירי במ"ע המתחלק בגורן. ע"ש וראיתי להרב בפאת השולחן [בסימן י"א סקי"ד] שהביא בשם כתב יד רבנו הגדול הגר"א, כיון דחזינן סתמא דתלמודא הביא לימוד דאין פוחתין מהאי קרא דואכלו בשעריך ושבעו, וסתמא דבבלי בנדרים וחולין דונתת במ"ע המתחלק בבית איירי, וכן בספרי בשני מקומות בפרשת ראה ובפ' כי תבא דריש תן להם כדי שבען ובשניהם תני מכאן אמרו אין פוחתין לעניים וכו' ע"כ דלא ס"ל לבבלי וירושלמי וספרי להא דתוספתא, וסמי לה לתוספתא מקמי גמרן דירושלמי ובבלי וספרי, דמדלא הביאו לתוספתא לאו דסמכא היא. ולשון בגורן דמתניתן לאו דוקא. ע"ש. הנה לדעת הגר"א דגם במ"ע המתחלק בבית צריך לתת כדי שביעה לישנא דקרא דילן כפשטיה. ולשון המשנה אין פוחתין לעני בגורן הוא ל"ד, ואפשר דנקטה מתני' בגורן משום סיפא דקתני אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון, דבעני העובר צריך ליתן פת אפוי, וכאן קתני שנותן לו חטים כמו שהוא, לכן אמר בגורן, הפך מבעיר, ובאמת גם בבית כשנותן מ"ע צריכה חטים כשיעורי' דמתניתן. (וכל הנך שיעורין דמתניתן הם מזון שתי סעודות, או כדי לטבל בהן שתי סעודות, או ליקח בהם שתי סעודות (כבעירובין שם, ועיין בפי' הגר"א למתני' דפאה שם). וככר בפונדיון הוא ג"כ מזון שתי סעודות (כברש"י שבת קי"ח א' ד"ה מככר). ובדברי הגר"א יבואו על נכון דברי רש"י התמוהים, שכתב (עירובין כ"ט) טעמא דאין פוחתין לעני בגורן משיעורי דמתני' הוא משום דכתיב ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה, שיעור נתינה בעי' ופחות משיעור זה לא מקרי נתינה (ע"ש רש"י ד"ה רבי שמעון ב"א, וד"ה אין פוחתין (ותמה עליו הרב מ"ל שם, דבלשון נתינה לבד אין לנו לרבות אלא שיעור כזית או שוה פרוטה, ועוד דלשון נתינה יורה על מ"ע המתחלק בבית שיש בו טה"נ, ושיעורים הללו לא נאמרו רק במ"ע המתחלק בגורן וכדתנן במתניתן אין פוחתין בגורן, ולא במ"ע. המתחלק בבית כמבואר בתוספתא. ע"ש. ולדעת הגר"א דגם במ"ע שבבית צריכה שיעורה דמתניתן, ועליהם אמר קרא ונתת, אע"ג דבעלמא אין בלשון נתינה רק שוה פרוטה או כזית, מ"מ הכא דמסיים קרא ואכלו ושבעו, ידענו ששיעור הנתינה היא בזה בכדי שביעה דוקא, דומיא דראשית הגז שנאמר בו תתן לו, מ"מ שיעורו ה' סלעים מדסמיך ליה לעמוד לשרת (כבחולין קל"ז א'). ורש"י נקט רישא דקרא ונתת לילף מניה שיעור שביעה דאסיפי' דקרא סמיך, והירושלמי דיליף מסיפיה דקרא ואכלו ושבעו דמחובר ג"כ לרישיה דונתת. אמנם ליישב דעת התוספתא והר"ש והרמב"ם שמחלקים בין מ"ע שבבית למ"ע שבגורן, מקושית המ"ל שגדולה היא, דא"כ סכינא חריפא פסקי' לקרא, נ"ל לדעתם שאין ואכלו ושבעו מחובר עם ונתת וגו' להיותם מאמר אחד, דא"כ מאמר ואכלו ושבעו מיותר לגמרי, כיון דעיקר המכוון בפרשה זו ללמד מצות וודוי מעשר אחרי אשר גמר להפריש כל מעשרותיו בשנת מעשר עני, היה די במה שאמר ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה, דכיון שקיים מצות נתינה לראויים אליו חייב להתודות, ומה לו במה שעשה המקבל במתנות אלו, דבין שאכלוהו בין לא אכלוהו, הוא עשה את המצווה לתת להם כדינם ומצווה להתודות, ולמה לן קרא ואכלו בשעריך ושבעו, ואי למילף שיעור נתינה כדי שביעה כבר ידענוהו מואכלו ושבעו דבפרשת ראה. אלא ודאי דמאמר, ואכלו בשעריך ושבעו הוא מאמר בפני עצמו, ואין עיקר המכוון בו מצד המקבל שאכל, כ"א עיקר המכוון בזה מצד הנותן שעליו החיוב לסבב ולגרום שיאכלו וישבעו המקבלים ממה שהניח לפניהם, לפי"ז שני מאמרים אלו, ונתת וגו' ואכלו וגו' הם חלקי התנאי שהתחיל בו הכתוב, וטעם כי תכלה לעשר וגו' ונתת וגו' ואכלו וגו' אם כלית לעשר בשנה שלישית דהיינו שנתת המעשרות למי שהחיוב עליך לתת להם (והוא מ"ע המתחלק בתוך הבית, שיש בו טובת הנאה) גם אכלו בשעריך ושבעו (הוא מ"ע המתחלק בתוך הגורן שאין לך בו טה"נ) אז ואמרת לפני ה"א בערתי וגו', כלומר אם קיימת שתי תנאים אלו בין במצות נתינה שבבית, בין במצות הנחה לאכילת שביעה שבגורן, אז החיוב עליך להתודות, ודומה מקרא זה למקרא שבתחלת פרשת בכורים שאמר שם כי תבא אל הארץ וגו' וירשתה וישבת בה ולקחת מראשית פרי האדמה, שהמקרא הראשון הוא כלו תנאי, והמקרא שאחריו הוא תשובת התנאי, אם באת וירשתה וישבת אז ולקחת, כן מקרא שלפנינו הוא כלו מאמר תנאי אם כלית ונתת ואכלו אז ואמרת. מקרא ראשון ידבר ממצות ביעור שזמנו מיוחד מעי"ט, ואחריו מתחיל ואמרת ממצות וודוי מעשר שזמנו מיוחד בי"ט. ובזה לשון המקרא מיושב היטב גם לדעת התוספתא. ויש לפרש המקרא בדרך אחרת לדעת התוספתא, והוא דבאמת לשון ונתת יש לו ב' פנים, הא' מתנה ממשית (איבערגעבען) שבא דבר מיד מזכה ליד זוכה, שבשעת נתינה הוי הנותן בעליו של אותו דבר והוא מוציאו מרשותו ומוסרו לו ליד המקבל, כענין ויתן להם מתנות. הב' נתינת רשות (איבערלאססען) כענין וכל יש לו נתן בידו שאינה אלא נתינת רשות, והיינו שלא יבא הדבר מיד מזכה ליד זוכה, שבשעת הנתינה אין הנותן יחשוב א"ע לבעלי' של אותו דבר רק כמסתלק עצמו ממנו וכאילו בא ליד המקבל מן ההפקר, דמיון לזה (נדרים מ"ז א') מי שנכסיו אסורים עליו בהנאה נותן לבניו ולאחיו, שאין נתינה זו נתינה ממשית דא"כ מתהני מאיסורי הנאה, אלא שמראה להם מקום ואומר נכסים אלו אסורי' עלי טלו לעצמיכם, דכה"ג לאו מתנה היא אלא גוונא דהפקר (כמ"ש הר"ן שם). וכן לשון ושבעו יש לו שני פנים, הא' שביעה טבעית שממלא כריסו ממאכל (זאטט). והב' שביעה רצונית (געניגענד) שאינו אוכל רק לקיום גופו ומתרצה להיות שבע גם במעט מן המאכל, כענין ואכלת ושבעת וברכת (עקב ח' יו"ד) דלר"מ ור"י (ברכות מ"ט) גם בכזית או בכביצה הוי אכילת שביעה שמחוייב עליו בהמ"ז מן התורה (לדעת רשב"א בחידושיו שם, וכמ"ש הרב פנ"י שם דהסוגי' מכרעת כשיטת הפוסקים דכזית או כביצה הוי שיעור' דאורייתא לחייב בבהמ"ז. ועמש"ש בפ' עקב). מעתה לשיטת התוספתא יתפרש המקרא בשני פנים אלו, ונתת, מתנה ממשית, והוא במ"ע המתחלק בבית שיש לבעליה טה"נ ונקרא נותן ממש. ושבעו, שביעה רצונית, שאינו צריך ליתן כדי שביעה גמורה רק רצונית דהיינו כזית, כלשון הרמב"ם, ואכילת כזית קראו התוספתא כל שהו נגד שביעה גמורה שבגורן. והפנים הב', ונתת על נתינת רשות, והוא במ"ע המתחלק בתוך הגורן, דבאמת גם במ"ע שבגורן צריכין נתינה דבעלים למקבליהם, כי רק בלקט שכחה ופאה יבוזו לא במ"ע, וכדדייק לשון הר"ש כשמחלקין מ"ע, ואפי' בהי' לו דבר מועט אמרה מתני' נותן לפניהם והם מחלקין. ואין בין מ"ע שבבית למ"ע שבגורן אלא בשלקחו העני שלא מדעת בעלים, דבמ"ע שבבית שיש לו בו טה"נ מוציאין אותו מידו, ובמ"ע שבגורן שאין לו בו טה"נ אין מוציאין אותו מידו, וגם אם בא עני ושואל ממנו בגורן אם ירצה לא יתן לו (כמ"ש תוס' חולין קל"א ד"ה יש, וכ"כ הר"ן שם) א"כ במ"ע שבגורן צריכין עכ"פ נתינת רשות ליטול, ע"ז נאמר ונתת וגו', ולשון ואכלו ושבעו היא שביעה טבעית, והוא לרבותינו מזון שתי סעודות. לפי"ז אי ילפי רבותינו מן ונתת דבמ"ע שבבית יש לו בו טה"נ, ומן ושבעו דבמ"ע שבגורן צריך שיעור שביעה, לא דאפסקו ליה לקרא, כמו שעלה ע"ד הרב מ"ל, אבל כולי קרא מתפרש ע"ד אחד, בין במ"ע שבבית בין במ"ע שבגורן, וכל חד לפי ענינו. ושפיר פסקו הפוסקים כהך דתוספתא, ואין טענה ממה שלא הובאו דברי התוספתא בתרי תלמודן וספרי, דבכל המקומות אמרו לשון אין פוחתין לעני בגורן, דממילא משתמע דדוקא בגורן הצריכו שיעורים אלו לא בבית ולא ניחא להו להפוסקים לאפושי פלוגתא בין התוספתא והתלמוד, ובדרך זה גם דברי רש"י בעירובין נכונים. ועמ"ש בפרשת ראה על לשון בשעריך דקרא שהוא לרבותינו בגורן:
נתתיו ללוי לגר וגו'. זה מעשר עני ולקט שכחה ופאה (ספרי ומשנה דמע"ש פ"ה) אע"ג דבלקט שכחה ופאה אין בהם נתינה שהמצוה להניח אותם לפניהם והם יקחום, ואם הבעה"ב מחלק להם אית בי' משום גזל, מ"מ כיון דאסור לעני ליגע כשרואה פאה בסוף השדה בלא דעת בעליו, ואית בי משום גזל, כברמב"ם (פ"ב ממ"ע פי"ד) שפיר שייך בי' לשון נתינה, והוא נתינת רשות, ומלת נתתיו תרתי משמע, לענין מעשר עני דאית לבעלים טה"נ ליתנה לעני שירצה, יש בו נתינה ממשית (איבערגעבען) ולענין לקט שכחה ופאה נתינת הרשות (איבערלאססען) כמבואר במה שקדם:
וגם נתתיו. זה תרומה ותרומת מעשר (ספרי ובמתני' דמע"ש) מפני שיש לומר שקאי על מעשר שני דממנו משתעי קרא, שהרי במע"ש נמי כתיב ושמחת אתה וביתך והלוי וגו', אמנם מדאמר וגם נתתיו ללוי יורה על מעלה שני' שקדמה לה כי מלת גם תוספת הוא, מכלל שקדמתו מתנה אחרת והיא תרומה גדולה ותרומת מעשר (רא"ם), וא"ת בשלמא מע"ר ומע"ש ומ"ע המוטלים עליו לתתם צריך להתודות עליהם שקיים מה שמוטל עליו לעשות, אבל תרומת מעשר מה ודוי שייך בי', מי חייבו להפריש אותה לתתה לכהן עד שיתודה עליו, שהרי ת"מ הלוי הוא הנותן אותה לכהן מן מעשר ראשון שנתן לו הישראלי, וי"ל דמ"מ יש לישראל להפריש וליתנה לכהן, ויתן המעשר ללוי אחר שיפריש ממנו תרומתו שהוא מעשר מן המעשר כמ"ש הרא"ם, ע"ש (זרע אברהם) ודוחק גדול לומר דאתי קרא לרבויי וודוי על מה שאין בו מצוה, וכיון שאין מצוה לישראל בהפרשת מעשר מן המעשר רק סילוק איסור טבל, איך יחייבנו קרא להתודות עליו, לכן נ"ל דרבוי' זו דתרומת מעשר לא אתי רק לכהנים ולויים, כי גם הם חייבים בודוי מעשר, כבמתני' דמע"ש וכ"פ הרמב"ם, דאעפ"י שלא נטלו חלק בארץ יש להם ערי מגרש, וחייבים להפריש תרומות ומעשרות מקרא כן תרימו גם אתם לרבות כהנים ולויים, ואסורים לאכול פירותיהן בטבלן, ומחוייבים להפריש מע"ר כדי להפריש ממנו תרומת מעשר, והוא לעצמם, ועל הכהן והלוי המתודה הוא שנכלל בלשון וגם נתתיו, גם תרומת מעשר שמצווה בו, כי כל דרשות אלו אינם רק פירוש אבל המתודה אינו קורא רק הפרשה כלשונה בתורה ולא יזכיר כלל דרשות אלו (עתי"ט פ"ה ממע"ש מי"ג):
ולא שכחתי. מלברכך ומלהזכיר שמך עליו (מתני' פ"ה דמע"ש) פי' מלשבחך ומלברכך בעת הפרשת המעשרות, לא מלברך נוסח הברכה שתקנו אנשי כנה"ג, שזה אינו אלא מדבריהם (רא"ם) וטענת הרב בתוס' י"ט שם ע"ז כבר דחאה הרמ"ז שם:
ולא בערתי. בערתי מן הסנה בוער באש, ובער עלי' הכהן עצים, והטעם לא בערתי ממנו באש, לא הדלקתי ממנו את הנר בטמא, אפי' בשעת הטומאה שלא יכולתי לאוכלו לא נתתי להדלקה, דמע"ש לא ניתן אלא לאכילה שתיה וסיכה, הכי מתבאר קרא בסוגיא דיבמות ע"ד (ע"ש רש"י ד"ה והיכן מוזהר), ואמרי' שם ממנו אי אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר שמן של תרומה שנטמא; והרמב"ם (פ"ב ממע"ש) הביא מקרא זה לאזהר על אכילת מע"ש בטומאה (ע"ש ובתוס' יבמות ד"ה והיכן), והוא מן ובער בשדה אחר על אכילת עשב השדה:
ולא נתתי ממנו למת. פי' לסוך בו את המת, דלחי מותר מעשר שני בסיכה, הכי אמרו בירושלמי מנין למע"ש דמותר בסיכה, מדכתיב לא נתתי ממנו למת, מה אנן קיימין אם להביא לו ארון ותכריכין, דבר שהוא אסור לחי כש"כ למת, ואיזהו דבר שהוא מותר לחי ואסור למת, הוי אומר זו סיכה, ומתני' דאמרה (פ"ה דמע"ש) לא נתתי ממנו למת, ליקח לו ארון ותכריכין, עתו"ס יבמות (ע"ד א' ד"ה ליקח) ואמר הגר"א פ"ב דמע"ש דודאי קרא לא אתי' לזה כלל דבאמת כש"כ הוא מחי. והרמב"ם (פ"ג ממע"ש ה"י) כתב מעשר שני ניתן לאכילה ושתי' שנאמר ואכלת לפני ה"א, וסיכה כשתי' ואסור להוציאו בשאר צרכיו כגון ליקח בו כלים בגדים ועבדים שנאמר לא נתתי ממנו למת, כלומר לא הוצאתי אותו בדבר שאינו מקיים את הגוף. ואף שהרמב"ן גמגם בפירושו, שפיר הליץ הרב בכ"מ והקרא אמר בדרך כלל, ואכילה ושתיה חוזר להיות חלק אבר להחיותו, וכל מה שאינו לצורך הגוף החי נתינה למת קרינן ביה:
השקיפה. הראיה תאמר בפנים שונים, ראיה הבטה והשקפה, וכל אחד תורה על אופן ראיה בפני עצמה מה שלא תורה חברתה כמ"ש הר"מ קאלוי, מלת ראה תאמר על ראיית העין עצם הנראה על אמתתו מבלי שידקדק על פרטי איכיותיהם ומקריו, כמו וירא והנה באר בשדה (בראשית כ"ט), ר"ל שמתחלה ראה עדת אנשים ועדרי צאן מקובצים אבל לא דקדק במנינם ולאיזה ענינים הם מקובצים, וכאשר קרב אליהם מעט נתברר לו שהם ג' עדרי צאן רובצים על הבאר, שאל"כ לא היה צריך לומר כ"א וירא באר בשדה ולא יאמר והנה, וממה שאמר וירא והנה נודע כי מתחלה לא ידע אמתת מה שראה וכשנקרב יותר הנה מה שראה קודם נתברר שהוא באר והנה שם שלשת עדרי צאן וגו', ועד"ז וירא והנה איל (ע"ש רלב"ג); ומלת הבט תאמר על הראיה אשר לא תדקדק לראות עצמו הדברים, אבל הכוונה בו שהחזיר פניו לאותו צד שהביט, כמו ותבט אשתו מאחוריו, שהפכה פנים לצד סדום מבלי שדקדקה לראות בשום פרט כ"א בדרך כללות, וכן והביטו אחרי משה, אל תביט אחריך, מהביט אל האלהים, והעד הנאמן הבט ימין ושמאל וראה, שהרי אמר הראיה אחרי ההבטה; אבל מלת השקפה תאמר על ראיית עצם הדבר ודקדוקו כל פרטי איכיותיו ומקריו, כמו וישקף אבימלך בעד החלון, שדקדק בפרטי עניניהם עד שראהו מצחק, בעד החנון נשקפה אם סיסרא שהכוונה היא שהיתה רוצה להשקיף על כל פרטי איכיותיו של סיסרא בדרך כשפי' כמ"ש רז"ל כי תוכל לראותו בעד החלון ותשמח לקראתו, ולכן לא תמצא השקפה כ"א ממקום גבוה למקום נמוך שרואה זה את חברו ואין חברו רואהו, ולכן ארז"ל אין השקפה אלא לרעה חוץ מן השקיפה ממעון קדשך, לפי שאין לך דבר בעולם שתרד לדקדק כל פרטי עניניו שלא תמצא בו שום דופי, אבל השקיפה ממעון קדשך היא לטובה, לפי שכל מה שתרבה לדקדק בה ובכל פרטיה תיטב בעיניך:
ארץ זבת חלב. רש"י וראב"ע יוסיפו מלות. והרמב"ן אמר לא יקשה בעיניך בכאן כי לא נזכר בשביעית האבות ארץ זבת חלב ודבש, כי מאחר שהארץ היתה בעת ההיא ארץ זבת חלב ודבש הנה נשבע להם בארץ זבת חלב ודבש, או לאבותינו יוצאי מצרים שנאמר להם אל ארץ זבת חלב ודבש, כענין וירעו לנו מצרים ולאבותינו:
האמרת. לשון הבדלה והפרשה (רש"י), ובפירושו זה יתבאר היטב מאמרם (סנהדרין נ"ו) דילפי ממלת לאמר ענין גלוי עריות שנצטוו עליה ב"נ, שהוא לכאורה רחוק מאד ממשמעות המלה (ע"ש בתוס'), אמנם כיון שבלשון אמירה המכוון ענין הבדלה והפרשה דבריהם פשוטים, כי בכ"מ שיש גדר ערוה כתיב בו לשון קדושה שפי' פרושים מן הערוה, וכמ"ש רש"י ר"פ קדושים. ועמ"ש ריש ויקרא במלת לאמר:
ולשמור כל מצותיו. נתן לך ג"כ מעלה במה שבחר בך לשמור כל מצותיו אשר בם תמצא חן בעיניו, ושאר אוה"ע בלתי מוכנים וראויים לזה, כאמרם ארמי ששבת חייב מיתה, כי אינם ראויים לשמור כל מצותיו אלא קצתם בלבד שהם מצות בני נח (רע"ס):
